הבה נבחן כעת מקרוב כמה מרכיבים של תקשורת על-ידי התבוננות בשתי יחידות חיים, אחת מהן א' והשנייה ב'. א' ו-ב' הם טרמינלים - בטרמינל אנחנו מתכוונים לנקודה שמקבלת, מעבירה ושולחת תקשורת.

ראשית קיימת ההתכוונות של א'. היא הופכת, אצל ב' לתשומת לב. וכדי שתתרחש תקשורת אמיתית, חייב להתרחש אצל ב' שכפול של מה שנבע מ-א'. א', כמובן, כדי ליזום תקשורת, חייב היה מלכתחילה לתת תשומת לב ל-ב'. ו-ב' היה חייב לתת לתקשורת הזאת מידה מסוימת של התכוונות, לפחות להקשיב או לקבל.

כך שגם לגורם וגם לתוצאה יש התכוונות ותשומת לב.

עכשיו ישנו פקטור נוסף חשוב מאוד. זהו הפקטור של שכפול. יכולנו לבטא את זה כ-״ממשות״, או שיכולנו לבטא את זה כ-״הסכמה״. מידת ההסכמה שהושגה בין א' ל-ב', במחזור התקשורת הזה, הופכת להיות הממשות שלהם. ומשיגים את זה, באופן מכני, על-ידי שכפול. במילים אחרות, מידת הממשות שמשיגים במחזור התקשורת הזה תלויה בכמות השכפול. ב׳, כתוצאה, חייב לשכפל במידה מסוימת את מה שנבע מ-א׳, כגורם, על מנת שהחלק הראשון של המחזור יתרחש.

לאחר מכן א', כעת כתוצאה, חייב לשכפל את מה שנבע מ-ב' כדי שהתקשורת תושלם. אם זה נעשה, אין כל תוצאה מזיקה.

אם השכפול הזה לא מתרחש אצל ב׳ ואז אצל א׳, אנחנו מקבלים את מה שמסתכם במחזור-פעולה לא גמור. אם, לדוגמה, ב׳ לא שכפל אפילו באופן קלוש את מה שנבע מ-א׳, החלק הראשון של מחזור התקשורת לא הושג וכתוצאה מכך עלולה להיגרם מידה רבה מאוד של randomity (תנועה שלא נצפתה מראש), של הסברים ושל ויכוחים. לאחר מכן, אם א' לא שכפל את מה שנבע מ-ב' כאשר ב' היה גורם במחזור השני, שוב התרחש מחזור תקשורת שלא הושלם, עם חוסר ממשות כתוצאה מכך.

עכשיו, כמובן, אם אנחנו מצמצמים את הממשות, אנחנו נצמצם את האהדה- ההרגשה של אהבה או חיבה למשהו או למישהו. לכן כשלא קיים שכפול, אנחנו רואים שהאהדה יורדת. מחזור מלא ושלם של תקשורת יביא לאהדה רבה. אם נשבש אחד מהפקטורים האלה, נקבל מחזור תקשורת לא גמור ואת א׳ או ב׳ או שניהם שמחכים לסיום המחזור. באופן כזה, התקשורת הופכת להיות מזיקה.

מחזור תקשורת לא גמור יוצר את מה שניתן לקרוא לו ״רעָב לתשובה״. אדם שמחכה לסימן שהתקשורת שלו התקבלה נוטה להסכים לקבל כל זרימה פנימה. אחרי שאדם המתין בהתמדה, במשך הרבה מאוד זמן, לתשובות שלא הגיעו – הוא ימשוך אליו, בעצמו, כל סוג של תשובה, מכל מקום, בניסיון לפתור את המחסור שיש לו בתשובות.

מחזורי תקשורת שלא הושלמו מביאים למחסור בתשובות. זה לא כל-כך משנה מה היו, או יהיו, התשובות, כל עוד יש להן איזושהי קירבה קלושה לנושא המדובר. זה כן משנה כשנותנים תשובה כלשהי שהיא לגמרי לא צפויה, כמו בתקשורת אובססיבית או כפייתית, או כשבכלל לא נותנים שום תשובה.

התקשורת, עצמה, מזיקה רק כשהתקשורת הנובעת בנקודת הגורם היתה פתאומית וללא רצף הגיוני ביחס לסביבה. יש לנו כאן הפרות של תשומת לב ושל התכוונות.

גורם ההתעניינות נכנס אף הוא כאן, אך הוא הרבה פחות חשוב. אף על פי כן, הוא מסביר הרבה מאוד על ההתנהגות האנושית. ל-א' יש התכוונות לעניין את ב'. ב', כדי שידברו אליו, הופך להיות מעניין.

באופן דומה, כאשר ב' יוזם תקשורת, הוא מתעניין ו-א׳ הוא מעניין.

יש לנו כאן, כחלק מנוסחת התקשורת (אבל כמו שאמרתי, חלק פחות חשוב), את המעבר הבלתי פוסק בין להתעניין לבין להיות מעניין מצד כל אחד מהטרמינלים א׳ או ב׳. גורם הוא מתעניין. תוצאה היא מעניינת.

עובדה קצת יותר חשובה היא שכדי שההתכוונות תתקבל מצידו של א׳, היא מטילה על א׳ את הצורך להיות ניתן לשכפול.

אם א׳ בכלל לא ניתן לשכפול, כמובן שהתקשורת שלו לא תתקבל אצל ב׳. כי ב' שאינו יכול לשכפל את א', לא יכול לקבל את התקשורת.

כדוגמה לכך, נאמר ש-א׳ מדבר סינית, בעוד ש-ב' מבין רק צרפתית. כדי ש-א' יהיה ניתן לשכפול על-ידי ב' שמבין רק צרפתית, הוא צריך לדבר צרפתית אל ב'. במקרה שבו א׳ מדבר שפה אחת ו-ב׳ מדבר שפה אחרת, ואין להם שום שפה במשותף, אפשר להשתמש בפקטורה-״חיקוי״,ותקשורת עדיין יכולה להתרחש. א׳, בהנחה שהיתה לו יד, היה יכול להרים את ידו. ב', בהנחה שהיתה לו יד, היה יכול להרים את ידו. ואז ב' היה יכול להרים את ידו השנייה ו-א' היה יכול להרים את ידו השנייה. והיינו משלימים מחזור תקשורת באמצעות חיקוי.

כל הדברים הם ביסודו של דבר שיקולים. אנחנו שוקלים שהדברים קיימים, ולכן הם קיימים. הרעיון תמיד נמצא מעל להיבטים המכניים של אנרגיה, מרחב, זמן ומאסה. ייתכן שלאדם יהיו רעיונות שונים לגמרי מאלה בקשר לתקשורת. אבל אלה הרעיונות על תקשורת שקיימים במשותף בעולם הזה ושמנוצלים על-ידי יחידות החיים של העולם הזה. יש לנו כאן את ה-״הסכמה״ הבסיסית בנושא התקשורת בנוסחת התקשורת, כפי שהיא ניתנה לעיל. מכיוון שרעיונות הם חשובים יותר ממנה, יחידה שמוּדעת למוּדעותה יכולה להעלות בדעתה (בנוסף לנוסחת התקשורת) רעיון מוזר בנוגע לאופן המדויק שבו צריכה להתנהל תקשורת, ואם אין על כך ״הסכמה״ כללית, היא בהחלט יכולה למצוא את עצמה ״מנותקת מתקשורת״.

הבה ניקח את הדוגמה של סופר מודרניסטי, שמתעקש שיש להשמיט את שלוש האותיות הראשונות של כל מילה, או שאין להשלים שום משפט. הוא לא ישיג הסכמה בקרב קוראיו. אפשר לומר שישנה פעולה מתמשכת של ברירה טבעית, שמנפה רעיונות משונים או מוזרים של תקשורת.

כדי שאנשים יהיו בתקשורת, הם נצמדים לכללים הבסיסיים כפי שהם ניתנים כאן. וכשמישהו מנסה לחרוג מהכללים האלה יותר מדי, הם פשוט לא משכפלים אותו וכך, למעשה, הוא מתנתק מתקשורת.

עכשיו אנחנו מגיעים לבעיה של מה יחידת חיים חייבת להיות מוכנה לחוות כדי לתקשר. קודם כל, נקודת-המקור הראשונית חייבת להיות מוכנה להיות ניתנת לשכפול. היא חייבת להיות מסוגלת לפחות לתת איזושהי תשומת לב לנקודת-הקבלה. נקודת-הקבלה הראשונית חייבת להיות מוכנה לשכפל, חייבת להיות מוכנה לקבל, וחייבת להיות מוכנה להשתנות לנקודת-מקור כדי לשלוח בחזרה את התקשורת, או תשובה לה. ונקודת-המקור הראשונית חייבת, בתורה, להיות מוכנה להיות נקודת-קבלה.

מאחר שאנחנו עוסקים ביסודו של דבר ברעיונות ולא בהיבטים מכניים, אנחנו רואים שחייב להתקיים הלך רוח מסוים בין נקודת-גורם לנקודת-תוצאה, שלפיו כל אחת מהן מוכנה להיות גורם או תוצאה כרצונה, מוכנה לשכפל כרצונה, מוכנה להיות ניתנת לשכפול כרצונה, מוכנה להשתנות כרצונה, מוכנה לחוות את המרחק המפריד, ובקיצור, מוכנה לתקשר.

כשאנחנו מקבלים תנאים אלה אצל אדם או קבוצה, נקבל בני אדם שפויים.

כשקיימת אי-נכונות לשלוח או לקבל תקשורות, כשאנשים שולחים תקשורות באופן אובססיבי או כפייתי בלי כיוון ובלי לנסות להיות ניתנים לשכפול, כשבני אדם שמקבלים תקשורות עומדים ושותקים ולא נותנים וידוע או תשובה, אנחנו מקבלים פקטורים אברטיביים.

כמה מהתנאים שיכולים להתרחש בקו אברטיבי הם אי-הצלחתו של אדם להיות ניתן לשכפול לפני שהוא יוזם תקשורת, התכוונות שמנוגדת לכך שהתקשורת תתקבל, אי-נכונות לקבל או לשכפל תקשורת, אי-נכונות לחוות מרחק, אי-נכונות לשנות, אי-נכונות לתת תשומת לב, אי-נכונות לבטא התכוונות, אי-נכונות לתת וידוע, ובאופן כללי, אי-נכונות לשכפל.

מישהו עשוי לחשוב שהפתרון לתקשורת הוא לא לתקשר. מישהו עלול לומר שאם מלכתחילה הוא לא היה מתקשר, הוא לא היה בצרות כעת.

אפשר שיש בכך מן האמת, אך אדם הוא מת במידה שאינו יכול לתקשר. הוא חי במידה שבה הוא יכול לתקשר.