האיזור שמתחת לאפתיה הוא איזור ללא כאב, עניין, או שום דבר אחר שמשנה למישהו, אך זהו איזור של סכנה חמורה מאחר שאדם נמצא מתחת לרמה של היותו מסוגל להגיב למשהו ועלול בהתאם להפסיד הכל מבלי להבחין בכך כביכול.
עובד שנמצא במצב גרוע מאוד – ומהווה למעשה נטל על הארגון – עלול שלא להיות מסוגל לחוות כאב או שום רגש לגבי שום נושא. הוא מתחת לאפתיה. ראינו עובדים שפצעו את ידם ו"לא ייחסו לכך כל חשיבות" והמשיכו לעבוד, על אף שידם נפגעה בצורה חמורה. אנשים שעובדים במרכזים רפואיים ובבתי-חולים באיזורי תעשייה נדהמים מאוד לעתים לגלות עד כמה מעט תשומת לב פועלים מסוימים מקדישים לפציעותיהם. זו עובדה לא נעימה שאנשים שאינם מקדישים כל תשומת לב לפציעותיהם ושאפילו לא מרגישים כאב מהפציעות האלה, אינם ולעולם לא יהיו אנשים יעילים, ללא תשומת לב מסיינטולוג. זה סיכון להחזיק אותם בסביבה. הם לא מגיבים כראוי. אם אדם כזה מפעיל מנוף, והמנוף יוצא פתאום מכלל שליטה ועומד להפיל את מטענו על קבוצת אנשים, אותו מפעיל מנוף שנמצא בתת-אפתיה פשוט יניח למנוף להפיל את מטענו. במילים אחרות, הוא רוצח פוטנציאלי. הוא לא יכול לעצור שום דבר, הוא לא יכול לשנות שום דבר והוא לא יכול להתחיל שום דבר. ועם זאת, על בסיס תגובה אוטומטית כלשהי, הוא מצליח בחלק מהזמן להחזיק מעמד בעבודה. אבל ברגע שעליו להתמודד עם מצב חירום אמיתי, סביר להניח שהוא לא יגיב באופן הולם וכתוצאה מכך יקרו תאונות.
כשיש תאונות בתעשייה, הן נובעות מהאנשים האלה שנמצאים בטווח הטונים של תת-אפתיה. כשבמשרדים מתבצעות שגיאות חמורות שעולות לחברות בכסף רב מאוד ובאיבוד זמן, וגורמות קשיים אחרים בקרב סגל העובדים, מתברר ששגיאות כאלה נובעות ללא יוצא מהכלל מהאנשים האלה שנמצאים בתת-אפתיה. לכן, אל תחשוב שאחד מהמצבים האלה, שבהם אדם לא מסוגל להרגיש כלום, שבהם הוא חסר תחושות, שבהם הוא לא מסוגל לחוש כאב או שמחה, מועיל במשהו למישהו. הוא לא. אדם שנמצא במצב הזה לא מסוגל לשלוט בדברים, ולמעשה, הוא לא "שם" במידה מספקת כדי להיות תחת שליטתו של מישהו אחר והוא עושה דברים מוזרים ולא צפויים.
בדיוק כפי שאדם יכול להיות בתת-אפתיה באופן כרוני, כך אדם יכול להיות באפתיה. זה מספיק מסוכן, אבל זה לכל הפחות מבוטא. יש לצפות לתקשורת מהאדם עצמו, לא מדפוס אימון כלשהו.
אנשים יכולים להיות ביגון באופן כרוני, בפחד באופן כרוני, בכעס או באנטגוניזם או בשעמום באופן כרוני או יכולים, למעשה, להיות "תקועים בהתלהבות". אדם שהוא באמת בעל יכולת יהיה בדרך כלל שליו למדי בקשר לדברים. עם זאת, הוא יכול להביע רגשות אחרים, וזו שגיאה להאמין שלשלווה מוחלטת יש ערך אמיתי. כשמצב שדורש דמעות אינו יכול להתבטא בבכי, האדם לא נמצא בשלווה כטון כרוני. ניתן די בקלות לטעות ולחשוב ששלווה היא תת-האפתיה הזאת, אבל כמובן זה רק בעיני צופה מאוד לא מאומן. די במבט חטוף אחד במצבו הגופני של האדם כדי להבדיל ביניהם: אנשים שנמצאים בתת-אפתיה הם בדרך כלל די חולים.
ברמה של כל אחד מהרגשות קיים פקטור של תקשורת. בתת-אפתיה, האדם למעשה לא מתקשר בכלל. מה שמתקשר הוא איזושהי תגובה חברתית או דפוס אימון או, כמו שאנחנו אומרים,"circuit". לא נראה שהאדם עצמו נמצא שם והוא לא באמת מדבר. לפיכך, התקשורות שלו הן לפעמים מוזרות, אם להשתמש בלשון המעטה. הוא עושה את הדברים הלא נכונים בזמן הלא נכון. הוא אומר את הדברים הלא נכונים בזמן הלא הנכון. מטבע הדברים, כשאדם "תקוע" בכל אחת מהרצועות של סולם הטונים – תת-אפתיה, אפתיה, יגון, פחד, כעס, אנטגוניזם, שעמום, התלהבות או שלווה – הוא מבטא תקשורות עם אותו טון רגשי. אדם שתמיד כועס על משהו תקוע בכעס. אדם כזה אינו מצוי במצב גרוע כמו מישהו שמצוי בתת-אפתיה, אך עדיין מסוכן למדי שהוא יהיה בסביבה, מאחר שהוא יגרום צרות, ואדם כועס אינו שולט היטב בדברים. מאפייני התקשורת של אנשים ברמות השונות האלה בסולם הטונים הם די מרתקים. כל אחד מהם אומר דברים ומטפל בתקשורת בצורה אופיינית מובהקת עבור כל רמה בסולם הטונים.
קיימת גם רמתממשותלכל אחת מרמות האהדה של סולם הטונים. ממשות היא נושא מעניין ביותר, מאחר שהיא עוסקת, בעיקר, במוצקים יחסיים. במילים אחרות, קיים קשר מובהק בין המוצקות של דברים לבין הטון הרגשי של אנשים. אנשים שנמצאים נמוך בסולם הטונים לא מסוגלים לסבול מוצקים. הם לא יכולים לסבול חפץ מוצק. הדבר לא ממשי בעיניהם. הוא דליל או שחסר לו משקל. כשהם עולים בסולם,אותו החפץ נעשה יותר ויותר מוצק ולבסוף הם יכולים לראות אותו ברמת המוצקות האמיתית שלו. במילים אחרות, לאנשים האלה יש תגובה מובהקת למאסה בנקודות שונות בסולם. הדברים בהירים בעיניהם או שהם מאוד מאוד עמומים. אילו יכולת להביט דרך עיניו של אדם שנמצא בתת-אפתיה, היית רואה עולם שהוא באמת מאוד מימי, דליל, חולמני, מעורפל ולא מציאותי. אילו הבטת דרך עיניו של אדם כועס, היית רואה עולם שהוא מאיים במוצקותו, שבו כל המוצקים מציגים ברוטליות כלפיו, אך הם עדיין אינם מוצקים דיים או ממשיים דיים או גלויים לעינו של אדם שנמצא במצב טוב. אדם שנמצא בשלווה יכול לראות מוצקים כפי שהם, בהירים כפי שהם, ויכול לסבול כבדות או מוצקות אדירה מבלי להגיב לכך. במילים אחרות, כשאנחנו עולים בסולם הטונים מהנמוך ביותר אל הגבוה ביותר, דברים יכולים להיעשות יותר ויותר מוצקים ויותר ויותר ממשיים.