שאיפת האדם, המכנה המשותף הנמוך ביותר לכל פעילויותיו, העיקרון הדינמי של הקיום שלו, את אלה מחפשים כבר מזמן. אם התשובה הזאת היתה נמצאת, תשובות רבות היו בהכרח נובעות ממנה. היא היתה מסבירה את כל תופעות ההתנהגות; היא היתה מובילה לפתרון הבעיות הגדולות ביותר של האדם; ומעל לכל, היא היתה מעשית.

תשובה כזו נמצאה, והיא:

/A/העיקרון הדינמי של הקיום הוא הישרדות//.

ניתן להחשיב את שאיפת החיים להישרדות אינסופית. ניתן להראות שהאדם, כצורת חיים, מציית בכל פעולותיו ומטרותיו לפקודה האחת: /A/שְרוֹד!//

הרעיון שהאדם שורד הוא לא חדש. העובדה שהאדם מוּנָע רק על-ידי הישרדות היא רעיון חדש.

העובדה ששאיפתו היחידה היא לשרוד, אין פירושה שהוא מכניזם ההישרדות האופטימלי שהחיים השיגו או עתידים לפתח. גם שאיפתו של הדינוזאור היתה לשרוד והדינוזאור לא קיים יותר.

ציות לציווי הזה, /A/שרוד!// אין פירושו שכל ניסיון לציית הוא מוצלח ללא יוצא מן הכלל. שינוי סביבה, מוטציה (שינוי בצורתו או בטבעו של משהו) ודברים רבים אחרים פועלים נגד כל השגת טכניקות או צורות הישרדות בדוקות על-ידי כל אורגניזם יחיד.

מה יהיו מאפייני ההישרדות האופטימלית של צורות חיים שונות? הן יהיו חייבות שיהיו להן כל מיני מאפיינים בסיסיים, שהם שונים ממין אחד למשנהו, ממש כפי שסביבה אחת שונה מסביבה אחרת.

זוהי נקודה חשובה, מאחר שבעבר רק לעתים רחוקות שמו לב לעובדה שסדרת מאפייני הישרדות אצל מין אחד לא תהיה הישרדותית אצל מין אחר.

ניתן לסכם את שיטות ההישרדות תחת הכותרות של מזון, הגנה (גם התגוננות וגם תקיפה) והִתְרבות. לא קיימות צורות חיים שאין להן פתרונות לבעיות האלה. כל צורת חיים שוגה באופן זה או אחר, בכך שהיא שומרת על מאפיין מסוים לאורך זמן רב מדי, או מפתחת מאפיינים שעלולים להביא להכחדתה. אבל ההתפתחויות שמביאות להצלחתן של צורות חיים הן הרבה יותר מרשימות מאשר הטעויות שלהן. חוקר הטבע והביולוג תמיד פותרים את חידת המאפיינים של צורת חיים זו או אחרת כשהם מגלים שצורך, ולא גחמה, מנחה התפתחויות מהסוג הזה. לצירי הקונכיות של צדפות, כמו גם לפנים המדהימות שעל כנפי הפרפר, יש ערך הישרדותי.

אם כן, שאיפות האדם נובעות מהשאיפה הבודדת של הישרדות דרך כיבוש העולם החומרי. הצלחת ההישרדות שלו נמדדת במונחים של ההישרדות הנרחבת של כולם.