חלק זה מספק טכניקות רבות לשימושו של הורה או של כל אדם כדי לעזור לילד להתאושש במהרה מהמכות, החבלות, השריטות, הפחדים ומצבי הרוח הרעים שמהווים לעתים קרובות חלק מתהליך ההתבגרות.
על פי רוב, הטכניקות שלהלן משתמשות בתקשורת בינך לבין הילד בתור האמצעי התרפויטי העיקרי שלהן. תקשורת היא מאד מאד חשובה כשמתעסקים עם ילדים, כפי שהיא חשובה בכל היבט של סיינטולוגיה.
כל הפעולות המתוארות להלן מסווגות כסיועים. סיוע הוא פעולה שננקטת כדי לעזור לאדם להשיג הקלה מבעיה מטרידה מיידית. יש להשתמש בסיועים אלה, בנוסף לאלה שמתוארים בקורס "סיועים למחלות ולפציעות", אם הנסיבות דורשות זאת. התועלת עבור הילד ועבור המשפחה יכולה להיות רבה.
פציעות ילדות
קיימים דברים רבים שניתן לעשות כדי לסייע לילד אשר סובל מנפילה קלה, מחתך וכדומה. אצל ילדים קטנים, לעתים קרובות נראה שמספיק אם פשוט ניתן להם לבכות. כאשר ילד נפגע, רוב האנשים מוצאים את עצמם אומרים מילות ניחום והרגעה כמעט לפני שהם שמים לב לכך. ומה שהם אומרים הוא בדרך כלל מה שהם אמרו מאה פעמים לפני כן כאשר הילד נפגע. הדבר יכול להזכיר לילד את השרשרת השלמה של פגיעות מוקדמות יותר.
הורים יכולים לעזור לילד במידה הרבה ביותר בכך שלא יאמרו דבר. ייתכן שיידרש להם זמן-מה לאמן את עצמם שלא לדבר כאשר הילד נפגע, אך לא קשה לגבש את ההרגל להישאר בשקט. השקט אינו צריך למנוע חיבה. ניתן להחזיק את הילד, אם הוא רוצה שיחזיקו אותו, או לחבק אותו. לעתים קרובות, אם דבר לא נאמר, ילד קטן יבכה מאוד במשך כדקה, ואז לפתע יפסיק, יחייך, וישוב בריצה למה שהוא עשה קודם. נראה שכאשר מניחים לו לבכות, משתחרר המתח שנגרם כתוצאה מהפציעה, ואם הדבר קורה אז לא נדרש כל סיוע. למעשה, לעתים קרובות קשה מאוד לגרום לילד לחזור לרגע הפציעה אם הוא שחרר את המתח באופן זה.
ספר לי על זה
אם הילד אינו מתאושש באופן ספונטני לאחר רגע או שניים של בכי, חכה עד שהוא יתאושש מפרק הזמן הקצר של מוּדעוּת נמוכה יותר אשר נלווית לפציעה. בדרך כלל אין זה קשה לומר מתי הילד מעורפל ומתי לא. אם הוא עדיין בוכה אחרי פרק הזמן של הערפול, יהיה זה בדרך כלל משום שפציעות קודמות אחרות נכנסו לרסטימולציה (גורו מחדש עקב נסיבות דומות בהווה שהן דומות לנסיבות מן העבר). במקרה זה, סיוע הוא רב ערך. עם ילדים גדולים יותר (מגיל חמש ומעלה), סיוע הוא בדרך כלל הכרחי.
כאשר הילד אינו מעורפל יותר, שאל אותו "מה קרה? איך נפגעת? ספר לי על זה".
כאשר הוא מתחיל לספר על כך, העבר אותו לדבר בזמן הווה אם הוא אינו מספר את הסיפור בזמן הווה באופן ספונטני. נסה זאת כך:
"ובכן - עמדתי על סלע גדול והחלקתי ונפלתי, ו... (בוכה)
"האם זה כואב כשאת עומדת על הסלע?"
"לא".
"מה קורה כשאת עומדת על הסלע?"
"אני מחליקה..." (בוכה)
"ואז מה קורה?"
"אני נופלת למטה".
"האם יש עשב על הקרקע?"
"לא - יש רק חול".
"ספרי לי על זה שוב פעם".
אתה יכול להעביר את הילד דרך המקרה כמה פעמים, עד שהוא משתעמם או צוחק. אין בכך שום קושי. אחרי שילד קיבל כמה סיועים כאלה, אם הוא נפצע, הוא ירוץ אל האדם שיכול לספק את העזרה והעידוד נטולי הכאב האלה, וידרוש "לספר על זה".